בעלטה שבחיינו שלעתים קרובות אנו כמו סומים ממששים חושך בתחומים המדיניים , הכלכליים והחברתיים יש אי אלה נקודות אור, וכשם שיש חשיבות להצביע על החושך והערפל שסביבנו ,אשר לעתים לא רק מתסכל אלא מייאש, ככה יש להצביע על קרני אור שחודרות לג'ונגל הזה. לשמחתי ישנן כאלה ובין הבולטים "יד שרה". יש, כאמור, עוד ארגוני סיוע לנזקקים,אך כמוסד שרוב פעילותו מבוסס על התנדבות הוא מן הסתם הגדול ביותר.
במאמר שפרסמתי בבלוג שלי "זרקור" ב- 8.12.2011 בשם "יחסי אנוש עד הסוף" הזכרתי במשפט אחד את "יד שרה".מוסד זה סיפק לאישה חולה סופנית, מה שלא סיפק בית החולים, שיחסי הציבור שלו משופרים לאין ערוך מיחסי האנוש שלו. בעקבות המאמר פנה אלי ידיד שמקורב ל "יד שרה" וביקש שאקדיש פוסט קצר לארגון הזה ואף הציע שאבוא לסניף התל אביבי ואתרשם.
רואי לציין כי כאשר התוועדתי לארגון הזה בשם "יד שרה", האסוציאציה הראשונה שלי הייתה שמדובר ב"שרה אימנו".וזה לא עורר בי אמפתיה. שכן כילד קטן ב"חדר" כאשר למדנו על גרוש הגר על ידי אברהם אבינו על פי דרישת שרה,מאוד כעסתי על אישה קשישה זאת אשר גומלת רעה תחת טובה לאמתה ולמי שילדה את בנה הבכור ישמעאל לאברהם בעלה, בשעה שהיא עצמה הייתה עקרה. דוגמה ליחסי אנוש רעים. כשהתברר לי כי מדובר בסבתו של אורי לופוליאנסקי מי שהיה ראש עיריית ירושלים- שרה לופוליאנסקי שנספתה בשואה, גיליתי עניין רב במוסד הזה.
יד שרה החלה את דרכה בתחילת שנות ה-70, כמוסד עזר שכונתי ברוממה בירושלים לסייע לנזקקים שהתקשו בתפקוד היומיומי. יוזמה זאת של משפחת לופוליאנסקי עוררה התנדבות מצד אזרחים אשר הביאו לביתם עזרים כמו הליכונים, קביים, כיסאות גלגלים ואביזרים רבים נוספים. אביו של אורי לופוליאנסקי, יעקב לופוליאנסקי, מכר את חנות הנעליים שהייתה לו,יצא לגמלאות ותרם את הכסף שקיבל בעבור החנות להרחבת הגמ"ח( עמותת גמילות חסדים). מבנה מתאים למרכז נמצא בקרבת "בית החולים ביקור חולים" ומאגר הציוד הורחב. בשנת 1976 נוסד המרכז החדש כמלכ"ר ונקרא בשם "יד שרה" ע"ש שרה לופוליאנסקי . תוך זמן קצר נמצאו מספיק מתנדבים לתפעולו השוטף של המרכז ועל הציוד המושכר התבקשו הנזקקים להשאיר פיקדון.
ל"יד שרה" יש יותר מ-6,000 מתנדבים, מבוגרים וצעירים, מכל מגזרי החברה, הפועלים ביותר מ-100 סניפים ברחבי הארץ ומעניקים סיוע לכלל מגזרי החברה.זה כולל השאלת ציוד רפואי ושיקומי בעצם חינם אך תוך הפקדת סכום לא גדול. מכירת ציוד טכנולוגי במחירים מוזלים,בתי מלאכה לתיקון אביזרים,אספקת משדרי מצוקה,מרכזי תצוגה ומידע,יעוץ משפטי לקשישים,ריפוי בעיסוק למרותקים בבית, מרפאות ניידות ועוד, ועוד
חצי מיליון אנשים בקרוב, מכל חלקיי האוכלוסייה בארץ , משתמשים בכל שנה בשירותי הארגון. השיטה כאמור היא שכל השירותים ניתנים ללא תמורה, במתן פיקדון או בהשתתפות חלקית לכיסוי חלקי של ההוצאות. הכנסות העמותה באות בעיקר מקרב תורמים., החל באנשים בעלי הכנסה צנועה שמוותרים על הפיקדון כשהם מחזירים ציוד מושאל וכלה בקרנות, גופים כלכליים גדולים וממשלת ישראל..
המרכז הגדול והמרשים הוא בירושלים,בתל אביב הוא הרבה פחות מרשים, ופועל בתנאים מורכבים גם בכול הקשור בבניין שבו בוא נמצא. אך הוא יעיל ומסייע באותה מידה.מנהלת הסניף אהובה טלמון אישה נאה,רכת דיבור ומסבירה פנים משתדלת ליידע אותי דברים רבים שלא הייתי מודע להם.
יד שלובה.
שרותי "יד שרה כוללים לא רק השאלת ציוד רפואי, משדרי מצוקה,ביקורי בית,מרפאות שיניים וכיו"ב שירותים שמוכרים לציבור אלא גם שירותים פחות מוכרים כמו שרותי כביסה לחולים שלא שולטים בסוגריהם .מתנדבים אוספים את הכביסה מבתי המטופל מביאים אותם למכבסה ומחזירם אותה לביתו.. או משחקיה לילדים עם צרכים מיוחדים .:בית הלנה" משמש מרכז העשרה לילדים עם צרכים מיוחדים. יש גם שרות מזון במחיר סמלי שניתן להביא אותו לבית החולה, או הנכה. ליד שרה יש גם ניידת לתיקוני בית.שרות שניתן לקשישים בודדים שחוששים להכניס בעלי מלאכה לא מוכרים לבתיהם. התעריפים הם מינימליים וכוללים תיקוני חשמל,אינסטלציה, מוטי בטיחות ומעקים לאמבטיות וכיו:ב.
קיים פן במוסד הזה שרבים לא נותנים דעתו עליהם, או שהוא לא ידוע. "יד שרה" היא לא רק יד מושטת לנזקקים פיסית לסיוע אלא גם לנזקקים נפשית לתחושה של תרומה לחברה.רוב המתנדבים, במישרין 6000 אלפים ובעקיפין הרבה יותר. בחברה שלנו, בניגוד לחברה המסורתית היהודית- המבוגר, הקשיש, סיים את תפקידו ואם שמור לו איזה תפקיד הרי זה בשמרטפיות. כאן הציבור המבוגר הזה פועל בכול התחומים שארגון זה עוסק בו,והוא כאמור עוסק בתחומים רבים.וכול יום וכל שעה שהמתנדבת או המתנדב חש שהוא עשה משהו טוב לזולת,- זה גמולו. הוא לא רק פעיל בחברה הוא מסייע לה. ולכך יש עוד היבט.אנשים במצוקה, מבוגרים או צעירים יותר הם לא תמיד לקוח נוח משום שהוא נזקק לעזרה שאותה בא לקבל. הוא לעתים קרובות ממורמר, כעוס,מתוסכל ואפילו במקרים מסוימים סרבן להפקיד דמי ההשאלה הסמליים.
לשם כך מדגישה מנהלת הסניף התל אביבי, אהובה טלמון, חייבים לאמן את הסגל המתנדב שיידע להתמודד עם מצבים כאלה ויחד עם זאת גם לעקוב שאכן ההנחיות הללו מבוצעות.יש מתנדבים שהתבגרו עם התפקיד- 20-30 שנה שהם מופיעים מדי יום כדי למלא את המשימות שמוטלות עליהם.. גם זאת דוגמה ליחסי אנוש משופרים בתנאים קשים למדי. " אבל הייה סמוך ובטוח"- אומרת לי אהובה- גם מי שלא ישלם, מסיבה מוצקת או בלתי מוצדקת, הוא לא ייצא מכאן ללא האביזר שדרוש לו.".
עוד מוקד שלגביו הפנתה אהובה טלמון את תשומת לבי היה מרכז התצוגה והייעוץ שעליו מופקדת נועה וכטל –ספקטור שהיא מומחית לריפוי בעיסוק.המרכז מאורגן כדירה ובו פרטי ריהוט ואביזרי עזר שיש בהם כדי להקל משמעותית על חייהם של אנשים שמתקשים בתפקודם. במרכז התצוגה והייעוץ מספקים מידע , הדרכה ואפשרות להתנסות וללמוד על מנת לאפשר לאנשים עם מגבלה למצוא את הדרך לתפקד בצורה טובה יותר. המרכז בנוי כדירה לדוגמא, וכולל פריטי ריהוט, אביזרי עזר ושיקום המיועדים להקל על חייהם של אנשים המתמודדים עם קשיים תפקודיים.
הפינה שמשכה במיוחד את תשומת הלב הייתה פינת המטבח. שכן בכול הקשור לאביזרי עזר רגילים,אלה מוכרים פחות או יותר. אך לראות כיסא מיוחד לאכילה, צלחות בכול צורה שהיא, עגולות ומשושות,עם שוליים בולטים בצד אחד או בצד השני. סכו"ם מיוחד, כולל כפות מותאמות לכול צורה של אכילה, זה דבר מדהים לגבי הפרטים שחשבו עליהם וחושבים כדי לשפר את איכות חייו של הנכה. יד שרה משמש גם ארגון יעוץ למוסדות רפואיים וחברתיים שונים לרבות מוסדות שיקום.את המרכז מנהלת מרפאה בעיסוק ובעזרת צוות מתנדבים מיומן הם מספקים הדרכה לפונים למרכז.
ביקור במקום כזה אף שהוא אינו מלבב מן הבחינה שהאנשים שנזקים לו הם במצב קשה, זמני או תמידי. יחד עם זאת הוא מעורר איזה זיק של תקווה שאנשים נזקקים אלה בכול זאת מצבם שפיר מפכי שהיה פעם.ויש טעם לחייהם גם במצבים לא קלים. באותה מידה אותם אנשים,לרוב נשים שהתנדבו כדי לסייע לנזקקים אלה, מעוררים הערצה ואף לא מעט גאווה שיש בקרבנו כאלה אשר משמרים את צלם אנוש במיטבו.."יד שרה" זכתה לאות הנשיא למתנדב (1982) לפרס קפלן לחסכון וייעול (1990)פרס ישראל לשנת 1994 ול אות מיזם האיכות (1998)
יד אחרת.
בימים אלה כאשר יד מאיימת מורמת נגד ילדה תמימה בבית שמש, כאשר פורעים,ונדאלים מקרב ישע מחופשים בלבוש של ייראי שמיים מרימים יד כנגד חסרי ישע, כנגד איכרים ערביים שמעבדים את שדותיהם, כנגד חיילי צה"ל והמשטרה חסרי אונים בשל מחדלי שלטון. כאשר יד מורמת כנגד החוק, כנגד הרשות השופטת, כנגד חופש דיבור ונגד כל מי שלא עונה לפקודה "ימינה שור"- קיימת יד אחרת. היד היהודית המסורתית היפה. יד של עזרה וחמלה ,יד סומכת נופלים.יד מושטת ולא לנדבות אלא לגמילות חסד. רב יעקוב לופוליאנסקי, בנה של שרה הרוויח את לחמו בעמל כפיים ולא היה סמוך לעטיני השלטון.כשפרש לגמלאות מכר את חנות הנעליים שלו ובתמורה ביקש להנציח את שם אמו שנספתה בשואה. זאת בצורה היפה ביותר של יישום לקחי השואה, היהודיים וגם אוניברסאליים.כאלה שבמרכזם האדם- כבודו ורווחתו. צר לי שאין רבים כמוהו. זאת הייתה היהדות במיטבה, שרובה אינה עוד.והשלטון הנוכחי שזועק כלפי העולם להכיר בנו כמדינה יהודית, הרי במעשים ובמחדלים נותן גם הוא יד לערעור מסורת יהודית מפוארת זאת.משום כך יצאתי כאמור בהרגשה כי בעלטה שעוטפת אותנו ישנם נקודות אור והפרדוקס הוא שצריך להאיר אותם.
* הערת שוליים. במאמר הקודם הבאתי דוגמה למעשים שיש בהם משום כפיית דעת מעוט על הרוב, בקטע מן המכתב שכתבה שולמית ציטרון מבני ברק במכתב למערכת "הארץ" ( 11.12.201 ) תחת הכותרת "רצונם כבודם היא כותבת ." הם( החיילים הדתיים) אינם מבקשים פריבילגיות מחמת היותם שומרי מנהגים ומצוות……הם אותם חיילים שמחבורתם נהרגו רבים למען כולנו. מגיע להם שיכבדו את רצונם, בדבר הפעוט הזה- לא להקשיב לשירת נשים. מה גם שמדובר בפעילות בשעות הפנאי, בתחום של בידור והנאה,ולא כפעילת מבצעית........."
שולמית ציטרון צלצלה אליי ובקשה להבהיר שהיא בהיותה אישה דתית מתנגדת בתוקף כנגד מעשיי הקיצונים ושלא יהיה בכך צל צלו של ספק. הסברתי לה שלא העליתי ולו ברמז שאין הדבר כך.להיפך ציינתי שהדברים היו דברי נועם. הסברתי לה כי בנסיבות שאותם היא הזכירה, כלומר במסגרת בידורית, זכותם של חיילים דתיים לפרוש אם נשים מזמרות, כשם שהם פורשים לתפילות,וגם זאת זכותם.
אני מנצל הזדמנות זאת להעיר לקוראיי, שאמנם שפר מזלי שקוראיי של הבלוג "זרקור" אינם מסוג הטוקבקיסטים אשר לא מצטיינים בשפה מעודנת, בלשון המעטה.אבל יחד עם זאת היופי של העיתונות המקוונת הוא שקוראים יכולים להביע את דעתם לגופם של המאמרים או בשוליהם.אדרבא זה מוסיף לדיון הציבורי הפתוח, שהוא כה חשוב תמיד, ובעיקר בימינו הטרופים והמטורפים האלה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
